 |
|
|
|
|
| פרשת גבריאל
תירוש ב' |
|
| מאת אריאל
רובינשטיין |
|
| שנים נשאתי
בלבי חידה: מדוע הביא אותנו יעקב מאיר לקרוא את ספרו של יצחק
שלו |
|
|
|
|
 |
|
יעקב מאיר
בטיול עם תלמידיו |
|
|
|
|
|
היינו נערים בירושלים
שבלבה גבול, צברים שנולדו קצת אחרי המדינה להורים שחלקם נלחמו במלחמת
השחרור והאחרים, מהגרים אירופים, היו קשישים מכדי להילחם. בתיכון שליד
האוניברסיטה טרם דבק התואר "יוקרתי". רוב התלמידים היו חניכים בתנועות
נוער, לא בגלל האידיאלים כמו בגלל משק כנפי הישראליות. התווכחנו על
מקור הזכות על הארץ, שלילת הגולה ועמידת העם היהודי בשואה בצל ההתעסקות
בשאלות הנעורים הנצחיות.
בשנה הראשונה שכן בית הספר בבניין עומרייה. שיחקנו בין עצי הזית, לא
מודעים לכך ש-15 שנה קודם לכן טיפסו עליהם ילדים שהיו לפליטים שכנים.
אני גרתי בצפון ירושלים ומגג ביתנו, בין דודי המים, נפרשו הר הצופים,
החורשה של הגבעה הצרפתית והכפר שועפאט.
יעקב מאיר נחת
בסביבתנו כשהיינו בתחילת כיתה ח'. מורה למה שקראו בתיכון שלנו "הלכה",
מקצוע שמטבעו אינו מקובל בקרב ילדים, שרובם לא הלכו לבית כנסת אפילו
ביום כיפור. גורלם של נופלים שנאמרים עליהם דברי שבח שלא בפניהם. אבל
התהפכו היוצרות, ויעקב מאיר היה נערץ בטרם נפל, בירושלים המחולקת והמכונסת,
לא פחות מאשר אחרי שנפל, בירושלים המחוברת והמשולהבת.
פואמה פדגוגית: איך היה המורה החריג, חובש הכיפה, למורה האהוד ביותר.
שיעור של יעקב מאיר היה נתלה בשורה בטקסט והופך לשיחה ערה על כל דבר
שגילינו בו עניין. הביטוי "צריך להספיק את החומר" לא עלה על הדעת.
מראה שכיח במסדרון: נחיל ילדים עוטף את יעקב מאיר, רוחש ויכוח לוהט
על סוגיה שעלתה בשיעור.
דרך חשיבתו של יעקב מאיר נטפה שכלתנות. לימודי ההלכה אתו היו אנליטיים
לא פחות מלימודי המתמטיקה. הורים יודעי דבר הדליפו שהוא תלמיד באוניברסיטה
העברית ומלמד אותנו, החילונים, מתוך תחושת ייעוד. היו שמועות שהתחבב
מאוד על חבריו ללימודים, לרבות אותו איש צבא מהולל שבסופו של דבר הסדיר
את גיוסו לשורות הלוחמים.
באחד החורפים כינס אותנו יעקב מאיר בביתו ל"חוג לפילוסופיה". ערבים
ארוכים למדנו אריסטו. היטשטש הזיכרון ואינני יודע אפילו באיזה ספר
החזקנו. אני רק זוכר שפעם אחת הציצה לתוך החדר הקטן והעמוס אשה ביישנית,
ושאני אמרתי לעצמי שעדינותה כל כך הולמת לו, ליעקב מאיר. עתה בהיר
לי שכוחו עלינו לא היה רק בחדות השכל, אלא גם בדמותו הגברית, בשאגות
העידוד שהשמיע בעודנו מעפילים על הר גלילי בטיול השנתי, ברכיבה על
למברטה מרופטת, בקולו החם ובחיוך הממזרי והאוהב שהרעיף עלינו.
בעוד עניין
היה יעקב מאיר חריג בבית הספר. הוא הרבה לדבר אתנו על עניינים פוליטיים,
ואנחנו לא העלינו על דעתנו לתבוע ממנו להימנע מעירוב פוליטיקה בחינוך.
אין להשתומם שמורה של "עולמם של חכמים" חוזר ומצביע על הבעייתיות בלאומיות
היהודית החילונית, המנוערת מתכנים דתיים. עם הזמן התברר שיעקב מאיר
מחזיק בדעות פוליטיות, שהיום היינו מכנים "ימניות קיצוניות". אמנם
כולנו היינו שוחרי קרבות ואיש מאתנו לא הטיל ספק בצדקת דרכנו ובטוהר
כפיו של צה"ל, אבל בקרב תלמידים, שרובם באו מבתים שנטו למפלגות פועלי
ארץ ישראל, לא היתה אמורה להיות אהדה לאדם בעל עמדות קיצוניות יותר
מאלה של חרות השנואה. ובכל זאת הקשבנו ליעקב מאיר גם כשעמד על זכותנו
על כל הארץ ודיבר על החובה להגשים את החזון ופילל לכיבוש העיר העתיקה.
כשהופיע בחיי
החזקתי כבר בדעות לאומיות מאוד. בשבתות הייתי משוטט לאורך הגבול ועולה
למצפה הבית שעל הר ציון, מנסה להגביה כדי לראות את הנדבך העליון של
הכותל המערבי. האזנתי לכל תקרית גבול, מתוך תקווה שתהפוך למלחמה גדולה
שתבקיע את החומה שמנעה מבאי רחוב יפו להגיע לשער. התרגשתי מהשיר "חיילים
אלמונים". רציתי להצטרף למחתרת שתביא לכיבוש העיר העתיקה. בערבי שבת
הייתי מתפלל בשטיבלך של מאה שערים ובדרכי בסימטאות הייתי מלחש לפעמים
את סיסמת אנשי לח"י מתוך תקווה שהמחתרות, שדימיינתי אותן עדיין פועלות
במסתרי השכונה, יכניסוני תחת כנפיהן. בדמי הכיס קניתי עיתון בשם "ארץ
ישראל", שהיה שופר ליוצאי הפלג הדתי בלח"י ושעל כריכתו הופיעה מפה
של ארץ ישראל השלמה באמת, מנהר פרת ועד נהר מצרים.
עיתון אחר שהייתי מנוי עליו היה "החזית", ביטאון "החוגים הלאומיים"
שהופץ ללא תשלום עם בקשה להעביר מיד ליד. עורך העיתון, ישראל אלדד,
מראשי לח"י, פובליציסט, מורה להומניסטיקה, ריתק אותי כנואם מדהים.
בעמוד השער מצוטט יאיר: "מלכות בית דוד בדמים יכונן" ובעמוד האחרון
של העיתון הצנום הזה: עיקרי "התחייה" של יאיר, הנחתמים ב"בניין הבית
השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה". עוד יתברר שאני צריך גם להזכיר שמערכת
"החזית" שמרה על קודים מחתרתיים והקפידה שכל המאמרים יודפסו ללא ציון
שם המחבר.
וכאן אני מגיע
לאירוע שהתרחש בבית ספרנו כשנה לפני לכתו של יעקב מאיר. בימי שישי
היה בית הספר עורך לתלמידיו "כינוס" ובו הרצאה שנועדה להעשיר אותנו
בענייני מדע, תרבות ואקטואליה. באותה שנת לימודים היה יעקב מאיר אחראי
על הזמנת המרצים והנחיית הכינוס. והנה, באופן חריג ביותר, נדרשנו לקרוא
ספר שלם לקראת הופעת מחברו, הסופר יצחק שלו.
זה היה הספר "פרשת גבריאל תירוש", שיצא לאור בספריית עם עובד בשנת
תשכ"ה (1965). גבריאל תירוש, מורה להיסטוריה בגימנסיה בירושלים, מרתק
את תלמידיו בהוראת תולדות הצלבנים בארץ ישראל ויותר מרומז על המסקנות
ההיסטוריות המתחייבות: אנחנו נתנדף מהאזור, אלא אם כן נטיל את מוראנו
על בני ישמעאל. עוד בטרם מאורעות 1936 הוא מכנס לביתו קבוצה נבחרת
מתלמידיו, מאמנם בנשק ומכשירם רוחנית להשתמש בו. כשפורצים המאורעות
שובר "החוג המצומצם ביותר" את מצוות ההבלגה של היישוב. מארב מוצלח
בעמק המצלבה וחיסול פחות או יותר ממוקד בליפתא. ואז תקלה ליד קברי
הסנהדרין: התלמידה איה נהרגת וגבריאל תירוש דואב ונעלם לעד.
היה זה הספר הראשון שקראתי, שעסק בסביבת ילדותי ובמאוויי הכמוסים.
גן הסנהדרין היה הגן הקסום. אגדה שכונתית סיפרה שמאחת המערות מובילה
מחילה סודית היישר לתוך העיר העתיקה. העלילה מתרחשת סביב ביתו של גבריאל
תירוש בשכונת בית ישראל שבפאתי שכונת הבוכרים, מרחק בתים ספורים ממני.
אפילו שכונתי שלי, תל ארזה, הוזכרה בספר בצד הנחלים היורדים ממנה בואכה
בית איכסא ושועפאט. היה בספר גם מסר אקטואלי, שכן היו אלה הימים הראשונים
לפעילותו של ארגון הפתח, שפה ושם הטמין מטענים ביישובי ספר ובליל שבת
אחד עלו אנשיו מבית איכסא והניחו מטען מתחת לבית מגורים בשכונת רוממה
תחתית, הלוא היא ליפתא, מה שהביא את לוי אשכול להגיב: "הפנקס פתוח
והיד רושמת".
עם פרסומו עורר הספר מחלוקת עזה, שכן הגיבור היה אויבו המר של הממסד
שהוצאת עם עובד היתה חלק ממנו. ב"דבר" התלונן יהודה סלוצקי, מעורכי
"ספר תולדות ההגנה": "הסיפור לא היה ולא נברא". בכתב העת הרוויזיוניסטי
"האומה" השיב לו אדם בשם אליהו נור: "גם אם שכח המחבר את העובדות,
או לא ידען, או שינה חלק מהן... ניכר בהחלט, כי בעוד המחבר מדבר על
העבר משתקפים מדבריו, מדעת או שלא-מדעת, רמזים אל ההווה".
שנים נשאתי בלבי חידה: מדוע הביא אותנו יעקב מאיר לקרוא את הספר. עכשיו
אני יודע שלא פחות משעסק הספר בעבר והיה רלוונטי להווה, הוא דיבר על
העתיד. אבל, גם אני מקדים את המאוחר.
בשביעית נפל
דבר ביני ובין יעקב מאיר. פסקתי ללמוד אצלו והוא חדל להאיר לי פנים.
בהפסקות ראיתיו משוטט בחצר בית הספר עם שרה, נערה שלמדה במגמה ההומנית
והצטיינה באופן יוצא דופן בלימודי הפילוסופיה והיהדות. לי נותר רק
להתבונן בשרה בקנאה. דימיינתי שבחסות השיח הפילוסופי מתכננים השניים,
בלעדי, להקים את המחתרת לשחרור ירושלים.
כשבוע לפני שנאצר סגר את מצרי טירן אירע מעשה, שלכאורה עניינו ביחסי
עם בר הפלוגתא המובהק של יעקב מאיר, המורה לתנ"ך שמעון בר אפרת. שני
המורים היו פליטי שואה. יעקב מאיר נולד בבלגיה ונמלט דרך צרפת לשווייץ.
שמעון בר אפרת שרד במחבוא בהולנד. אבל בעוד יעקב מאיר היה שרירי, לבושו
פועלי וחזותו ישראלית, המורה לתנ"ך היה צנום וקטן, לעתים הגיע לכיתה
עם עניבה ושפתו כולה אירופית. זאת ועוד: בר אפרת היה ידוע בדעותיו
הפציפיסטיות, ששמו אותו ללעג ולקלס בעינינו.
כמה מאתנו, ואני בכללם, הפלאנו להתגרות במר בר אפרת. בראש גיליון המבחן
בתנ"ך, שנערך מיד לאחר חופשת הפסח, כתבתי: "יום הגאולה, ואם חס ושלום
לא תבוא, היום השס"ד בשנה הי"ט לנפילת ירושלים העתיקה". דאגתי שהמורה
בר אפרת יבחין בכתוב והוא, רותח מזעם, ציווה עלי לכתוב את המבחן על
דף אחר. זו היתה כמובן עילה ראויה לכתוב למנהל בית הספר מכתב מחאה
מנומק היטב נגד "סתימת הפיות הנהוגה בבית ספרנו".
ההנהלה דווקא צידדה במורה לתנ"ך ובעצם ימי ההמתנה אולצתי לבוא לביתו
ולהתנצל. ואני כל כך רציתי את תמיכתו של יעקב מאיר, ולא קיבלתי אותה.
הידיעה על מותו
של יעקב מאיר בקרב על הגבעה הצרפתית, ביציאה מהכפר שועפאט, הגיעה אלינו
בשעת צהריים, ביום שבו חזרנו ללימודים מהחופשה שכפתה עלינו המלחמה.
תלמידה אחת פרצה בבכי. אני קיבלתי את הידיעה באדישות יחסית. אולי אפילו
הייתי גאה שעכשיו גם אני מכיר מישהו שנפל במלחמה. חשבתי שהיה זה מן
הצדק, שאם מישהו צריך ליפול בקרב לשחרור ירושלים יהיה זה מי שכל כך
האמין באיחודה. הירהרתי בכך, שכמו משה רבנו גם יעקב מאיר ראה את ירושלים
ולא בא בשעריה. ידעתי שיעקב מאיר הניח אשה ושני ילדים, אבל אופנת השעה
ההיא היתה להתעלס עם רגבי ארץ אבות ולהתבשם בניצחוננו ההיסטורי, ולא
להתעניין בגורלם של יתומים.
התבגרנו. אני
מאמין שדמותו של יעקב מאיר נחרתה בזיכרון האישי המעצב של כל אחד מאתנו,
גם אם היתה עולה רק כאשר התפנינו לנוסטלגיה. השתנינו. היה מי מאתנו
שתלה מעל מיטת בנו הרך מובייל של "מצופים", סימן לתפקיד שהוא מייעד
לו כשיגיע לגיל גיוס. חברי הטוב יובל, מי שדחף אותנו להתגייס ליחידות
קרביות, ניגש זה לא כבר לשמעון בר אפרת, והביע הערכה חמה על שהיה לו
העוז לעמוד חשוף על הקתדרה עם עמדות שוחרות שלום מול חבורתנו המיליטנטית.
אני עדיין מחסיר פעימה כשאני מהלך במאה שערים ובעיר העתיקה. אבל נקעה
נפשי מהכיבוש והייתי לתומך במחיקת כל דבר שהמלחמה ההיא המיטה עלינו,
ואפילו בחלוקת ירושלים.
ביום הזיכרון
האחרון שהיתי בניכר, הרחק מתל ארזה, מצפה הבית ואפילו בתי הקפה של
תל אביב. נתקפתי געגועים והייתי מקשיב לתוגת הארץ כאשר הופיעה על צג
המחשב הודעה אלקטרונית מאת אדם שלא הכרתי קודם, משה מאיר. "דומני שאבי
יעקב מאיר היה מורה שלך..." הוא כתב לי. כשנפגשנו שבוע אחר כך בבית
קפה ירושלמי, משה מאיר לא היה צריך להזדהות: אותם זיפי זקן, כיפה,
מבט וחיוך שהיו לאביו, אלא שהיה כבר מבוגר ב-13 שנים ממה שהיה אביו
כשמת. בטרם הפגישה שמעתי שהוא ואחותו חני, ממש כמו אביהם, נאחזים במקורותינו
כמעיין חיים והבריות מדברים בהם. הוא היה למחנך ירושלמי שבכתיבתו חובט
בדתיים על זלזולם בחילוניות. היא מסייעת בגבורה לחולים סופניים באמצעות
העיון בכתובים.
משה מאיר גולל באוזני את הסיפור שהוא מביא היום לפני קוראי העיתון
ברשימתו "אבי, אבי". הוא שח בחלל שהותיר אביו, שבהיותו מתמסר למלה
שבעל פה לא השאיר דברים שבכתב. הוא סיפר לי על דרך התוודעותו עם האפשרות
הסבירה מאוד שאביו נפגע מאש כוחותינו והופקר בשטח, ושיכול להיות שלפני
מותו "הצדיק את הדין". פחדתי שישלוף את הפתק האחרון שנמצא בארנקו של
אביו. הוא הראה לי מסמכים צבאיים מרושלים שסיכמו את מהלך הקרב, ואני
נדהמתי מאי הסדר שליווה את הטיפול בפרשת מותו של יעקב מאיר.
הוא שאל על אביו. חשבתי שכל מה שאני מספר לו מיותר, אבל הוא התבונן
בי משתומם כל כך, עד שמצאתי את עצמי שואל אותו, "תגיד, אתה לא מבין
שאבא שלך היה אדם גדול?"
במשך השנים
השתכח ממני תוכנו של הספר "פרשת גבריאל תירוש". עתה, לקראת כתיבת רשימה
זו, מיהרתי לרוכשו מחדש. הספר הודפס שוב עם כריכתו המקורית, מה שעזר
לי להישאב לשנים שבהן קראתיו לראשונה.
אני רואה בעצמי אדם מאוד רציונלי, מסביר כל מקריות בכלים סטטיסטיים
ומסרב להכיר בקיום "יד הגורל". תכונות אלה לא סייעו בעדי כשהתחלתי
לקרוא ב"פרשת גבריאל תירוש". כבר בעמודו הראשון של הספר כותב המספר
על מורו, גבריאל תירוש, והשנה, כזכור, היא תשכ"ה: "ידענו שידו היתה
באותה התקפה על הכפר שועפאט... אבל מה היה גורלו לאחר מעשה, אין אנו
יודעים גם לאחר הידיעות שהצלחנו ללקט בדי עמל".
לא אלאה את הקורא בכל הפרטים הדומים להפליא בין סיפורו של גבריאל תירוש
לזה של יעקב מאיר. לרבים מהם יכול היה יעקב מאיר עצמו לשים לב כשהביא
אותנו לקרוא את הספר. "הביטו, כל הארץ היא שלנו", אומר גבריאל תירוש
לתלמידיו ושולח אותם ללמוד היסטוריה בדרך לא שגרתית של "עיון ועבודה
עצמית". הנה הוא מוביל את תלמידיו במעלה הר במסע בהרי הגליל. ומי היה
בר הפלוגתא של גבריאל תירוש, אם לא המורה לתנ"ך קרתא-חדתא, ש"התבצר
ברעיונות ה'שלום הנצחי' של ישעיהו". אבל דבר דמיון אחד בוודאי נעלם
מיעקב מאיר, והוא קנאתו של המספר בילדה איה, שהוא מדמיין שבינה ובין
גבריאל תירוש זורמת איזו אהבה עדינה.
המספר של פרשת
גבריאל תירוש גנב ממני את המלים: "יש ולאחר מעשה או החלטה בחיי יום-יום
אני שואל את עצמי מה היה אומר על כך גבריאל". ב-39 השנים מאז שנעלם,
פגשתי לא מעט אנשים מרשימים, אבל היחיד שבהם שהייתי רוצה לשמוע מה
היה אומר עכשיו הוא יעקב מאיר.
הייתי פותח את השיחה אתו בתמיהה על שהביא אותנו לקרוא ספר המשתמש באופן
בוטה בסטריאוטיפ הערבי הנבל, חסר צלם האנוש, המתמסר לשנאה ולרצח יהודים.
הייתי ממשיך ותוקף את יעקב מאיר: איך אתה, ילד שאביו נשלח לאושוויץ,
חובר לאנשים שקוראים ל"פתרון בעיית הזרים על ידי חילופי אוכלוסין"
ושמיד לאחר מותך יאמרו "פלשתינה לא היתה ולא תהיה. רק ישראל חי וקיים".
הייתי פונה לקריטריון העקביות השכלתני ודורש הסבר לכך שמי שמזדהה כל
כך עם "עבדים היינו" ממשיך בדרישה קונקרטית ל"השלמת גאולתנו", ללא
שמץ תשומת לב לעבדים שישלמו את מחיר הגאולה.
יש מי מחברי שחושב שאם יעקב מאיר היה חי עכשיו, לא היה נמנה עם מחנה
הימין הקיצוני. קשה לנו לחבר את אהבת האדם, להט החיים וחריפות השכל
עם המנשלים ברינה והנאחזים באקסטזה בקרנות קבר יוסף. הייתי רוצה להאמין
שיעקב מאיר היה עכשיו מסתלק מהרעיונות שהובילו אותנו, ועוד יותר אותו,
לאן שהגענו. אבל חזקה עלי המצווה שלא להכניס דברים לפי המתים. רק בטוח
אני, שהיה מנהל עמי שיחה קרובה, מפליא בטיעוניו ומתייחס לתלונותי כלפיו,
שהן כמובן תלונותי גם כלפי עצמי, בכבוד, כובד ראש וחיוך.
חיטטתי בקופסאות
שבהן הנחתי את מעט זיכרונות ילדותי הכתובים. באחת מהן טמנתי את גיליונות
"החזית". מיד התגלה לי גיליון חודש תמוז תשכ"ז, הראשון שלאחר המלחמה.
כותרתו מזוויעה: "הפתרון לבעיה הערבית: יציאתם לארצותיהם". בתחתית
העמוד במסגרת שחורה ועדינה, עמודה של 12 שורות המתחילה במלים: "עם
הנופלים על שחרור ירושלים היה גם חברנו הפעיל יעקב מאיר". מוסיף בעל
הטור: "מאמרו האחרון נתפרסם ב'החזית' לחג הפסח". וכאן חורג "החזית"
מהעיקרון שלא לזהות את כותבי המאמרים וחושף את כותרתו של המאמר האחרון
שיעקב מאיר פירסם בטרם מותו, מאמר שבנו אפילו לא ידע על קיומו: "והיה
כי ישאלך בנך". |
|
|
| |
