''איפה טעינו?'',
שאל אותי עורך המוסף הזה, ולרגע הרגשתי שאני מזדרז
לקחת
אחריות קולקטיבית שעה שבעצם אני מתכוון להטיח באחרים
את הטעויות
שעשו. יש הרבה דברים לא רצויים שקרו כאן ושאינני מרגיש
צורך להודות
באחריותנו הקולקטיבית עליהם. אבל יש גם דברים שלא
היו תוצאה של שגיאת
קברניט או טעות אומללה בשיקול: טעויות בסיסיות בתפיסת
עולמנו ואולי
באי-תפיסתו. ועל כך, כבן הארץ הזו אני מרגיש צורך
לומר ''טעינו'' ב''נו'' רבתי.
בניגוד לאחרים, אינני חושב שטעינו בהתמקדותנו בשאלת
עתידנו המדיני כאן. |
החברה הישראלית-יהודית שנולדנו לתוכה היתה חברה עם
פערים קטנים יחסית,
ונעשה בה ניסיון כן למיזוג גלויות ולמחיקת דעות קדומות.
אבל טעינו בכך שלא
זיהינו בזמן את התהליך החברתי-כלכלי, שהתחיל אי-שם
אחרי מלחמת ששת
הימים. תוך כדי צמיחה ושגשוג (של חלקנו) ובכסות ההתלבטות
בין מלחמה
ושלום (של רובנו), נפערו פערים אדירים בחברה הישראלית
(של כולנו). לא
זיהינו את התהליכים האלו, והתייחסנו לדיבורים עליהם
כאל ''ייסורי השמאל
הלא-רלוונטי''. הסתייגנו מהסגפנות של הדור הקודם.
חשבנו ש''הצמיחה'' תועיל
לכולנו ושה''פרוספריטי'' יביא ל''נורמליות''. לא הבנו
שאי-השוויון בהון פירושו
שינוי משוואות הכוח בחברה הישראלית, ושתיקון הדברים
יהיה כמעט
בלתי-אפשרי בחברה דמוקרטית.
לא השכלנו לזהות את המתח המובנה בכל מערכת שלטונית:
הפיתוי של בעל
הכוח לעגל פינות ולהשתמש בעוצמתו ל''תפארת המדינה
והאינטרסים''. כל
שררה, ממורה בגן ילדים ועד לראש ממשלה עטור קרבות,
נתקלה בדילמות
שבספקרום בין עמידה קשוחה בכללים לבין מעיכתם. וכשהכללים
השומרים על
השררה מתרופפים, דילמות הופכות לשחיתויות. ואנו כל-כך
סלדנו
מ''פרימיטיביות'' השלטון, שחשבנו שההפרטה תביא לא
רק ליותר יעילות אלא
גם למערכת יותר ''נקייה''. התבלבלנו! לא הבנו שבסך-הכל
העברנו את מינוי הבן
הלא-יוצלח למנכ''ל מבחינת ביטוי של תאוות כוח למסגרת
מימוש זכות
מקודשת. הסטנו את מינוי ידיד המפלגה ליועץ אישי מעניין
פלילי לתוך תחום
הלגיטימיות. לא הבנו שהעברת הבעלות מהציבורי לפרטי
בסך הכל עושה מה
שהיה ציבורי (ואסור) לפרטי (ומותר). וכדרך אגב, השלנו
את החברה מנכסיה
ונתנו עוצמה כלכלית ופוליטית בידי מעטים.
אבל השאלות שהחברה הישראלית צריכה להתלבט בהן הינן
קשות הרבה יותר.
הציונות התחילה כשבעולם כמעט ולא היויהודים אוכלי
טריפה שלא ידעו
תפילת שמונה עשרה מהי. מאז דהתה הזהות היהודית שלנו.
היה מי שחשב
שאמירת תהילים בקבר רחל ופטרול אלים בסמטאות עזה יהפכו
אותנו לעם. הוא
צדק: היינו לעם שטוף אמונות תפלות וקהות אנושית, עם
קשר עמום לתרבותנו
ההיסטורית. את השאלות מי אנחנו ומי רשאי לבוא בשערנו
- הפקרנו.
טעות אחת ברורה כמעט לכולנו: ייבאנו באופן חפוז מאות
אלפי עובדים זרים, מה
שהביא רווח גדול לנו, המצויים במעמד הבינוני והגבוה
ונהנים משירותי עבודה
זולים וכנועים. בתאוותנו שכחנו שהעובדים הזרים יהפכו
במוקדם או מאוחר
לאזרחים. חלק מהטעויות שעשינו שנויות במחלוקת: שאגנו
''עלייה'' וניהלנו
מדיניות עידוד הגירה של כל מי שהוכיח איזשהו קשר גנטי
לעם היהודי גם ללא
זיקה דתית, תרבותית או נפשית. באותה עת גם היללנו
את המשפחות ברוכות
הילדים ודלות האמצעים. אבל הגענו למצב הטרגי שקבוצת
האוכלוסיה שאמורה
לפרנס את הילדים של האחרים אינה רוצה לעשות זאת. בעודף
המרץ שלנו
בתחומי העובדים הזרים, ההגירה והילודה, שינינו את
פני החברה בישראל לעד -
ולאו-דווקא לחיוב.
ולבסוף, אינני יכול לסיים רשימה זו מבלי להכות על
חטא הטעות הטרגית ביותר
שעשינו מאז השואה. לקח לנו יותר מדי זמן לעמוד על
משמעות הפיכתנו לעם
כובש, מדכא ומייסר. נכון, היה רוב דמוקרטי בעד החזקת
השטחים שנכבשו
ב-1967 כפיקדון לשלום. נכון, היה רוב בכנסת למען ההתנחלויות
בשם הביטחון,
יופי הארץ וברית בין הבתרים. ואנו לא הבנו שעל עקרונות
הקיום היהודי אסור
לנו לוותר, ושעקרונות אילו כוללים את הזדהותנו עם
החלש ולא עם החזק, עם
הנכבש ולא עם הכובש. צפינו בביקורת במפעל ההתנחלויות,
זה שמנציח את
הכיבוש ומרסק אותנו כעם. כיבדנו את הדמוקרטיה, חתמנו
על עצומות
והשתתפנו בכמה הפגנות סרק בכיכר. לא חצצנו בגופנו
בפני הבולדוזרים ולא
צעקנו שהעניין בנפשנו שלנו לא פחות משהוא בנפשם של
מתפללי קבר יוסף.
צייתנו במקום שהיינו צריכים לסרב.
* הכותב הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ת''א וחתן
פרס ישראל בחקר הכלכלה לשנת תשס''ב |
|
